מקיף פתוח ותשתית (1993) בע"מ נ' משרד התחבורה התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים אגף תשתיות ותאום ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם העותרת להשבת ערבות בנקאית על סך 175,000 ש"ח שהפקידה על פי החלטתי מיום 18.3.13 (להלן – הערבות), להבטחת נזקי המשיבה 2 (זוכה במכרז), ככל שייגרמו כתוצאה מהצו הארעי. העתירה כלפי המשיבה 2 נדחתה בפסק דין מיום 21.4.13, והמשיב 1 התקשר עמה בחוזה בהתאם. לטענת העותרת, למשיבה 2 לא נגרם כל נזק ולכן ביקשה את הערבות חזרה.

המשיבה 2 טענה, מנגד, כי עקב מתן הצו הארעי, נגרמו לה נזקים חמורים, בגובה של מאות אלפי שקלים. זאת, בין היתר, בשל הצורך לשלם משכורות לעובדיה במהלך תקופת הצו הארעי, הגם שלא יכלו לבצע את העבודה למענה נשכרו.

המשיב1 לא התנגד להשבת הערבות.

באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אנמק בקצרה.

חלפה כמעט שנה מאז נתתי את פסק דיני בעתירה, בגדרו ביטלתי את הצו הארעי שהמשך תוקפו הותנה בהפקדת הערבות. חרף זאת, עד למועד בו ביקשה העותרת כי תושב לה הערבות, לא ביקשה המשיבה 2 להיפרע ממנה. אף עתה, כל שנאמר בתגובתה הוא כי בכוונתה להגיש תביעה נגד העותרת, במועד עתידי כלשהו, בגין הנזקים שנגרמו לה (לטענתה).

בתקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי אם לא הוגשה תובענה בגין נזק אשר נגרם בעקבות צו זמני, בתוך חצי שנה לאחר שפקע הצו הזמני, תוחזר למבקש הערבות שהופקדה להבטחת נזק זה. אמנם תקנה 20(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהלים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת כי תקנות סדר הדין האזרחי לא יחולו על הליכי הדיון בעתירה, אלא בהתקיים שלושת התנאים שצוינו בהמשך התקנה, והם: כי הדבר דרוש לצורך הכרעה בעתירה, כי אין בכך דבר שאינו מתיישב עם החוק, עם תקנות אלה או עם מהות ההליך המינהלי, וכי אין בכך בכדי לפגוע בקיום ההליך באופן הוגן ויעיל. ברם תקנה 20(ב) מוסיפה וקובעת כי לא ינהג בית המשפט כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם נתן בית המשפט לבעלי הדין להשמיע טענותיהם, ומטעמים שירשמו. דא עקא שהצדדים כלל לא נדרשו לשאלה זו של החלת תקנות סדר הדין האזרחי על ענייננו.

חרף זאת, סבורני כי אין מניעה להחיל במקרה דנן את תקנות סדר הדין האזרחי הרלוונטיות לעניינו, וזאת בין בהחלה ישירה ובין מכח גזירה שווה.

בהחלה ישירה – משום שאין מדובר כאן בהכרעה בעתירה, שהרי זו כבר הוכרעה עם מתן פסק הדין, כי אם בהליך של השבת ערבות שהופקדה במסגרת סעד זמני שפקע. כך שהוראות תקנה 20(א) לא חלות מדעיקרא בענייננו, שהרי עניינה הליכים הנוגעים ל"הליכי הדיון בעתירה".

מכח גזירה שווה - כי ההיגיון שבבסיס תקנה 371 יפה גם לענייננו: ערבויות אינן צריכות להינתן לתקופות שאינן מוגבלות, ולא ניתן להחזיק אותן לנצח מעל לראשי מפקידיהם. אין זה הוגן, צודק או יעיל לעשות כן.

משכך, ומשלא הראתה המשיבה 2 טעם מיוחד להארכת תקופת הפקדת הערבות אף מעבר לשנה, מורה אני כי הערבות תוחזר לידי העותרת, כבקשתה. עם זאת, אני מורה על עיכוב החלטה זו עד ליום 3.4.14.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אדר ב תשע"ד, 27 מרץ 2014, בהיעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: